פרק ד 

פרק ד - משנה א 
בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין. אֵין טוֹמְנִין לֹא בַגֶּפֶת וְלֹא בַזֶּבֶל, לֹא בְמֶלַח וְלֹא בַסִיד וְלֹא בַחוֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים. לֹא בַתֶּבֶן וְלֹא בַזָּגִים וְלֹא בַמוֹכִים וְלֹא בָעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים, אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁים. טוֹמְנִין בַּכְּסוּת וּבַפֵּרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּדַקָּה וּמַתִּיר בַּגַסָּה:

פרק ד - משנה ב 
טוֹמְנִין בַּשְׁלָחִין, וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן, בְּגִזֵּי צֶמֶר, וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. נוֹטֵל אֶת הַכִּסּוּי וְהֵן נוֹפְלוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, קֻפָּה מַטָהּ עַל צִדָּהּ וְנוֹטֵל, שֶׁמָּא יִטֹל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. לֹא כִסָּהוּ מִבְּעוֹד יוֹם, לֹא יְכַסֶּנּוּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, מֻתָּר לְכַסּוֹתוֹ. מְמַלֵּא אֶת הַקִּיתוֹ וְנוֹתֵן לְתַחַת הַכַּר, אוֹ תַחַת הַכֶּסֶת: